פסק-דין בתיק עפ"א 16544-08-10

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (תל"פ 4613/07, מ"י - הועדה המחוזית לתכנון ובניה נ' מנסור מאג'ד ז"ל ואח' מיום 7.6.2010), אשר דחה על הסף את בקשת המערערת לנקוט הליכים לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן:" הפקודה"), לאחר שהמשיבות הפרו צווי הריסה ואיסור שימוש חורג שניתנו על ידי בית משפט קמא.

בית משפט קמא קבע כי ההליך הנכון להתמודדות עם הפרת צווי בית המשפט הינה הגשת כתב אישום לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965 (להלן:" חוק התכנון והבניה"), זאת חלף הליך מכוח פקודת ביזיון בית המשפט.

העובדות:

1.         המשיב 1, ז"ל, היה בעל מקרקעין שייעודם חקלאי המצויים בטירה. על המקרקעין נבנה מפעל לעיבוד גרוטאות, על ידי משיבים 1-3, ללא היתר כדין. משיבה 4 הפעילה את המפעל ומשיב 5 היה מנהל משיבה 4 במועדים הרלבנטיים להגשת בקשת המערערת בבית משפט קמא.

בשנת 1998 הוגש כתב אישום נגד משיבים 1-3 בגין ביצוע עבודות בנית המפעל ללא היתר, הצבת מכולות בשטח ובניית גדר באורך 600 מטרים ללא היתר, וכן בגין שימוש חורג במקרקעין שייעודם חקלאי, לפי סעיפים 145(א)(2-3) וסעיף 204 (א-ב) (עמק 5091/98 בית משפט השלום בכפר סבא להלן:" כתב האישום הראשון"). המשיבים הורשעו על פי הסדר טיעון. בית המשפט גזר עליהם קנס וציווה על הריסת המבנה ועל הפסקת שימוש חורג במקרקעין, צו שנכנס לתוקפו ביום 3.3.2000.

בשנת 2001, לאחר שהתברר שהמפעל ממשיך בפועלו ונמצא כי צו ההריסה והצו לאיסור שימוש חורג לא בוצעו, הוגש כתב אישום נוסף, שני, הפעם נגד משיבים 1-5 (תיק עמק 5134/04 בבית משפט השלום בכפר סבא, להלן:" כתב אישום השני"). כתב האישום השני ייחס לנאשמים שימוש ללא היתר למפעל ואי קיום צו הריסה שניתן על ידי בית משפט באישום הראשון. בהסדר טיעון בין הצדדים הורשעו משיבים 1-4 במיוחס להם ומשיב 5 נמחק מכתב האישום.

בית המשפט הטיל על המורשעים קנסות כבדים, על משיבים 1-3 הטיל עונש מאסר על-תנאי, וכן הוצאו צו איסור שימוש חורג במקרקעין נגד משיבה 4 שנכנס לתוקפו ביום 7.10.2002. צווי ההריסה וצו איסור שימוש חורג שהוצאו בגזר הדין הראשון הוארכו עד ליום 7.10.2002. הצדדים ביקשו הארכת מועד לקיום הצווים ביום 27.8.2003, בית משפט דחה את הבקשה, אך לאחר שעיין בבקשה מחדש, לבקשת הצדדים, הוארך מועד כניסת הצווים לתוקף עד יום 13.5.2004.

ביום 22.11.2006 שוב נערך ביקור במקום והתברר שגם הפעם לא קוימו צווי בית המשפט להריסה ולהפסקת שימוש חורג ללא היתר, וכי המפעל ממשיך בפועלו. 

2.         נוכח כך, בשנת 2007, הגישה המערערת בקשה בבית משפט השלום לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בבקשתה ביקשה המערערת לאכוף על משיבים 1-3 קנס יומי בסך 2500 ש"ח, ממועד הפרת הצו ועד מילויו, או מאסר. עוד ביקשה לאכוף על משיבים 1-4, באמצעות קנס יומי בסך 2500 ש"ח, למלא אחר צו הפסקה שיפוטי שהוצא נגדם ביום 7.2.2002.

בית משפט השלום, הש' פדר, פסק ביום 24.8.2008 כי ראוי היה שהמדינה תעמיד את המשיבים לדין בדרך של הגשת כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי, כקבוע בסעיף 210 בחוק התכנון והבניה.

המערערת הגישה ערעור על החלטה זו לבית משפט זה (רע"א 6929-05-08, השופטת דודקביץ') ולאחר דיון בערעור הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי הדיון בבקשה יוחזר אל בית משפט קמא, החלטת השופט פדר תבוטל, הצדדים יורשו לטעון לפני בית משפט קמא בעניין הבקשה ותינתן החלטה חדשה, מנומקת.

פסק הדין בבית משפט קמא:

3.         משחזרה הבקשה לבית משפט קמא, דן בה השופט עמית פרייז, שקבע גם הוא כי יש לדחות את בקשת המערערת מן הנימוקים הבאים:

ראשית, לגישתו, נקיטת הליכי ביזיון בית המשפט במקרה זה, תקפח את זכויותיהם הדיוניות של המשיבים שכן ההליכים בגין הפרת צווי בית המשפט לא מוצו, ומפאת כך לא מוצה גם מדרג הענישה.

שנית קבע השופט פרייז כי מדיניות המאשימה איננה הגשת בקשות לפי פקודת הביזיון, במקרים כגון אלה (הפרה שנייה של צווי בית משפט להריסה), אלא הגשת כתבי אישום.

נימוק שלישי עניינו בטענות המשיבים להגנה מן הצדק, טיעונים בהם מצא השופט פרייז טעם, אותם יכולים המשיבים להעלות רק במסגרת הגשת כתב אישום נגדם, לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה, כיאה להליך פלילי, ולא יוכלו להעלותם במסגרת הליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט שהוא הליך אזרחי במהותו.

הש' פרייז הסכים כי למערערת סמכות לפעול לפי פקודת ביזיון בית המשפט אך קבע כי " סמכות לחוד והפעלת סמכות לחוד" (ראו בפסק הדין בעמ' 2). לדבריו, על פי ההלכה שנקבעה ברע"א 38884/04, שרבט נ' שרבט, פד"י נט(4), 49 (להלן:" רע"א שרבט"), בית המשפט ינקוט הליכים לפי הפקודה רק במקרים חריגים, כיון שמדובר בהליך קיצוני, הן בתוצאותיו והן בדרך הדיונית לבירורו, ויש להעדיף כל דרך אחרת לקיום ההוראה השיפוטית.

עוד קבע כי לא התרשם שבמקרה דנן "גדשה הסאה" עד כדי כך שההליך הפלילי הרגיל בעבירה לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה, הוכח כחסר תועלת להביא לאכיפת הצווים בהם עסקינן.

נוכח כך דחה השופט פרייז את הבקשה על הסף, מן הטעם שיש להעדיף הגשת כתב אישום לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה על פני הגשת בקשה לפי סעיף 6 בפקודת הביזיון.